מים
 
מים הנם משאב יקר ערך במדינת ישראל. זיהום מים עלול לגרום סכנות בריאותיות ותבראותיות לאדם ובע"ח, פגיעה במכוני טיהור שפכים, במי הקולחין, בחקלאות, ובמשק המים בכללותו. זיהום מקורות מים פוגע לא רק במשק המים בהווה אלא גם במשאבים שיעמדו לשימוש הדורות הבאים.

על רקע הצורך בהגנה על מקורות המים קובע חוק המים, תשי"ט – 1959, איסורים חמורים על זיהום מים. החוק אוסר על כל פעולה המזהמת או העלולה לגרום זיהום מים, במישרין או בעקיפין, מיד או לאחר זמן. כמו כן אוסר החוק הזרמה של של מוצקים, נוזלים וגזים לתוך מקור מים או בקרבתו.

זיהום מים אף הוא מוגדר בסעיף 20.א לחוק באופן רחב ביותר. "זיהום מים" – שינוי בתכונותיהם של מים שבמקור מים מבחינה פיסיקלית, כימית, אורגנולפטית, ביולוגית, בקטריולוגית, רדיואקטיבית או אחרת, או שינוי הגורם שהמים יהיו מסוכנים לבריאות הציבור, או עלולים לפגוע בחי או בצומח, או פחות ראויים למטרה אשר לה הם משמשים או נועדו לשמש.

למעשה כמעט כל הזרמה של נוזל, מוצק או גז למקור מים יכולה להיחשב כזיהום מים.

על מנת לצמצם ולמנוע מקרים של זיהום מים, נקבעו תקנות רבות הקובעות ערכים עליונים להזרמת מזהמים למקורות מים, לרבות מערכת הביוב העירונית. תקנות אלו קובעות ערכים עליונים של מתכות כבדות, תמלחות, מזהמים אורגנים וכו' המותרים בהזרמה למקורות מים. חלק מהתקנות אף אוסרות כליל הזרמת מזהמים מסויימים.

הוראות מרכזיות בעניינים אלו ניתן למצוא בתקנות המים (מניעת זיהום מים)(בריכות אידוי ואגירה), תשנ"ז-1997; תקנות המים (מניעת זיהום מים)(מתכות ומזהמים אחרים), התשס"א – 2000; תקנות רישוי עסקים (ריכוזי מלחים בשפכים תעשייתיים), תשס"ג-2003; תקנות המים (מניעת זיהום מים) (איסור הזרמת תמלחת למקורות המים), התשנ"ח – 1988.

התקנות משפיעות על תחומי עיסוק רבים כגון מוסכים, מפעלי תכשיטים, מפעלי עיבוד עורות, משחטות ועוד. 

הפרת הוראות החוק המרכזיות כמו גם התקנות מהווה עבירה פלילית. בדומה ליתר החיקוקים הסביבתיים העבירות הינן עבירות של אחריות קפידה ועל נושאי המשרה בתאגיד חלה חובת פיקוח שהפרתה מהווה גם היא עבירה פלילית (ראו לשונית באתר בעוסק בתחום זה של אחריות תאגידים ונושאי משרה).

בתי המשפט מייחסים חומרה רבה לעבירות של זיהום מים, ובהתאם הקנסות נוטים להיות מהגבוהים בתחום האכיפה הסביבתית.